הפלאה על כתובות י״א

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות י׳ ע״ב הפלאה על כתובות י״ב ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא - ותימה דהא זכייה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ"ק דב"מ דף יב. גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך שם עא: ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא ואמרי' התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכייה מדרבנן לית ליה ונראה לר"י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן כדאמרינן התם דקטן אית ליה זכייה מדרבנן ואע"ג דאכתי עובד כוכבים הוא הא אתי לכלל שליחות א"נ כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקידושיו קידושין הא מן התורה עובד כוכבים הוא וי"ל דקסבר כמ"ד בהאשה רבה יבמות דף פט: דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכי פריך מאי קמ"ל הוה מצי לשנויי קמ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וחד מתרי טעמי נקט והא דאמרי' בריש בן סורר סנהדרין דף סח: ושם גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו' משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה כדאמרי' בפרק הערל יבמות דף עח. ושם עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו ולפי ספרים דגרסינן בב"מ דף עא: זכייה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה ועובד כוכבים קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן ואע"ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות:

3 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המקנה לעובר שלו או לעובר אחר. ובו ג סעיפים:אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם לפיכך המזכה לעובר של אחר לא קנה ואפילו אמר לכשיולד יזכה: הגה ודלא כיש חולקין וסבירא להו דאם לא מת או חזר המזכה עד שיולד וקנאו במשיכה וישנו עדיין ברשות הזוכה כשיולד אז זכה אם אמר כשיולד הרמ"ה וע"ל סי' רכ"ב טור בשם הרא"ש ור"ח ואם היה בנו קנה אפילו לא אמר לכשיולד והוא שתהיה אשתו כבר מעוברת בשעת המתנה ובן בנו כאחר דמי תשובת הרא"ש כלל פ"ב סי' ד' וי"א דהא דמזכה לעובר שלו קנה דוקא בשכ"מ אבל בבריא לא קנה:

3 כתובות פתח ↗

הָכָא נָמֵי הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא גָּבְיָא, מִדְּלָא כְּתַב לַהּ ״אוֹסֵיפִית לִךְ מֵאָה אַמָּאתַיִם״, אַחוֹלֵי אַחֵילְתֵּיהּ לְשִׁעְבּוּדָא קַמָּא. אָמַר מָר: אִי בָּעֲיָא — בְּהַאי גָּבְיָא, אִי בָּעֲיָא — בְּהַאי גָּבְיָא. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב נַחְמָן? דְּאָמַר רַב נַחְמָן: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה — בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. לָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן דְּאִי אוֹסֵיף בֵּיהּ דִּיקְלָא, לְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ. הָכָא נָמֵי, הָא אוֹסֵיף לַהּ מִידֵּי! גּוּפָא. אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה — בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן דְּאִי אוֹסֵיף בֵּיהּ דִּיקְלָא — לְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ. פְּשִׁיטָא רִאשׁוֹן בְּמֶכֶר וְשֵׁנִי בְּמַתָּנָה, לְיַפּוֹת כֹּחוֹ הוּא דִּכְתַב לֵיהּ — מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא. וְכׇל שֶׁכֵּן רִאשׁוֹן בְּמַתָּנָה וְשֵׁנִי בְּמֶכֶר, דְּאָמְרִינַן מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַעַל חוֹב הוּא דִּכְתַב כֵּן. אֶלָּא אִי שְׁנֵיהֶם בְּמֶכֶר שְׁנֵיהֶם בְּמַתָּנָה בִּיטֵּל שֵׁנִי אֶת הָרִאשׁוֹן. מַאי טַעְמָא? רַפְרָם אָמַר: אֵימַר אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ. רַב אַחָא אָמַר: אֵימַר אַחוֹלֵי אַחְלֵיהּ לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: אוֹרוֹעֵי סָהֲדֵי. וּלְשַׁלּוֹמֵי פֵּירֵי וּלְטַסְקָא. מַאי הָוֵי עֲלַהּ דִּכְתוּבָּה? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מָנֶה מָאתַיִם מִן הָאֵירוּסִין, וְתוֹסֶפֶת מִן הַנִּישּׂוּאִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּישּׂוּאִין. וְהִלְכְתָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּישּׂוּאִין. מַתְנִי׳ הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירָה בִּתָּהּ עִמָּהּ וְזִינְּתָה — הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק, אֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה — הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה, וְאֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה, הֲרֵי הִיא כְּבַת יִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרֶיהָ. יֵשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב — הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית אָב אֶלָּא לְמִצְוָה. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״, לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה. אִי הָכִי מִילְקָא נָמֵי נִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נָמֵי לְשַׁלֵּם! אָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״ — לְמִיתָה נִתְרַבְּתָה וְלֹא לִקְנָס. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה? הָהִיא יִשְׂרְאֵלִית מְעַלַּיְיתָא הִיא. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה! אִם כֵּן, ״בְּיִשְׂרָאֵל״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַיְּתוֹמָה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״ — פְּרָט לְזוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב. מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״וְאִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ״ — לְרַבּוֹת יְתוֹמָה לִקְנָס, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בָּבָא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְיַתְּמָה. רָבָא אָמַר: חַיָּיב. מִמַּאי — מִדְּתָנֵי אַמֵּי: בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּתוּלַת גֵּרִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי הַאי גַוְונָא בְּיִשְׂרָאֵל מִיחַיַּיב, הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי גֵּרִים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּהַאי גַוְונָא פָּטוּר, הַשְׁתָּא בְּיִשְׂרָאֵל פָּטוּר, בְּגֵרִים מִיבַּעְיָא?! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״, ״נַעֲרָה״ מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא: טַעְמָא דִּכְתִיב בַּהּ ״הַנַּעֲרָה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ קְטַנָּה?! הָא כְּתִיב: ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ״, וּקְטַנָּה לָאו בַּת עוֹנָשִׁין הִיא! אֶלָּא: כָּאן ״נַעֲרָה״, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נַעֲרָ״ — אֲפִילּוּ קְטַנָּה בַּמַּשְׁמָע. תָּנֵי שֵׁילָא: שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בַּנַּעֲרָה: בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית חָמִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ —

3 גיטין פתח ↗

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִידּוּשִׁין, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁנִינוּ: ״הֲרֵי אַתְּ שִׁפְחָה וּוְלָדֵךְ בֶּן חוֹרִין״, אִם הָיְתָה עוּבָּרָה – זָכְתָה לוֹ.

4 תוספות על קידושין פתח ↗

וידים איתנהו בעולם - והוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפ' אע"פ כתובות דף נט.:

5 כתובות פתח ↗

מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מוֹתָר, וְכֵיוָן דְּלָא קָא יָהֵיב לַהּ מָעָה כֶּסֶף — מוֹתָר דִּידַהּ הָוֵי. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מוֹתָר, וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְכֵיוָן דְּקָא יָהֵיב לַהּ מְזוֹנֵי, מוֹתָר דִּידֵיהּ הָוֵי. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ. וּמָר סָבַר: מִידֵּי דְּקִייץ מִמִּידֵּי דְּקִייץ. מֵיתִיבִי: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ! אֵימָא: תַּחַת מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. תָּא שְׁמַע: אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. אֵימָא: מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: מָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ — מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה! הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כַּמָּה הָוֵי, דְּלִידַּע מוֹתָר דִּידַהּ כַּמָּה — מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר: יָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזוֹר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לְהַעְדָּפָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְהַעְדָּפָה! אִי נָמֵי: אֵין הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא! אִי נָמֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא! אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף: קֻוֽנָּמוֹת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קֻוֽנָּמוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו, אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו — שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ. יֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ, שֶׁכֵּן אֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ? אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּאוֹמֶרֶת ״יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם״, דְּיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם. וְכִי קָאָמְרָה הָכִי מִי מַקְדְּשָׁה? הָא מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ! דְּאָמְרָה לְכִי מִיגָּרְשָׁה. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ הַשְׁתָּא לָא קַדִּישׁ וּלְקַמֵּיהּ קַדִּישׁ? אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: אַלְּמָה לָא? אִילּוּ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּיקְדַּשׁ״, מִי לָא קָדְשָׁה? מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִי דָּמֵי? הָתָם, בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ אֶת עַצְמָהּ. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּלָא קָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִי דָּמֵי? הָתָם, גּוּפָא וּפֵירוֹת בִּידָא דְלוֹקֵחַ. הָכָא, גּוּפַהּ בִּידַהּ הוּא. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּקָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִי דָּמֵי? הָתָם, בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ לְעֶשֶׂר שָׁנִים, לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּקָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִי דָּמֵי? הָתָם, לְעֶשֶׂר שָׁנִים מִיהָא בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ לְעוֹלָם. אֶלָּא, אָמַר רַב אָשֵׁי: קוּנָּמוֹת קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קוּנָּמוֹת, דִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ, וְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁיעְבּוּד. וְנִקְדְּשׁוּ מֵהַשְׁתָּא? אַלְּמוּהָ רַבָּנַן לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ דְּבַעַל, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיקְדַּשׁ מֵהַשְׁתָּא. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ: טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת — לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם — אֵין מְבַשֶּׁלֶת, וְאֵין מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ — אֵין מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְאֵין עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. אַרְבַּע — יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת — כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁיעֲמוּם. גְּמָ׳ טוֹחֶנֶת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: מַטְחֶנֶת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּרִיחְיָא דִּידָא. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי חִיָּיא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי, אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְתַכְשִׁיטֵי אִשָּׁה. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הָרוֹצֶה שֶׁיְּעַדֵּן אֶת אִשְׁתּוֹ — יַלְבִּישֶׁנָּה כְּלֵי פִשְׁתָּן. הָרוֹצֶה שֶׁיַּלְבִּין אֶת בִּתּוֹ — יַאֲכִילֶנָּה אֶפְרוֹחִים וְיַשְׁקֶנָּה חָלָב סָמוּךְ לְפִירְקָהּ. וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא: נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמֶטֶת דַּד מִפִּיו. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוֹפָהּ וּמְנִיקָתוֹ. נִתְגָּרְשָׁה — אֵינוֹ כּוֹפָהּ. וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ — נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וְכוֹפָהּ, וּמְנִיקָתוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית שַׁמַּאי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁנָּדְרָה הִיא, וְקִיֵּים לַהּ הוּא. וְקָסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי: הוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ. וְנִפְלְגוּ בִּכְתוּבָּה בְּעָלְמָא. וְעוֹד: תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְנִיקָה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי. אִם הָיָה מַכִּירָהּ.

6 גיטין פתח ↗

אָמַר רָבָא, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּקָטָן: צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים; וּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה – מִתְקַדֶּשֶׁת לְמֵיאוּן.

7 תוספות פתח ↗

8 תוספות פתח ↗

אבל קטן זכות הוא לו - והא דתנן בפרק קמא דגיטין ג"ז שם האומר תנו גט זה לאשתי ושיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר היינו בעבד גדול דבקטן מודה רבי מאיר דזכות הוא לו דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסורא א"נ איירי אף בעבד קטן וכגון שהוא של כהן דחוב הוא לו שיצא לחירות לפי שמפסידו מלאכול בתרומה:

9 תוספות על כתובות פתח ↗

לכי גדלה - וא"ת והלא כבר גדולה היא שהיא נערה כיון שהיא בת קנס ומפרש ר"י לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית:

11 תוספות על כתובות פתח ↗

טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה - אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימה דקא פסיק ותני דבכל ענין אין לה כתובה אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תימה לר"י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר"י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא קשה לרשב"א הא דתניא בהחובל ב"ק דף פט. ושם וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ופריך אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בהאי חבלה ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת והשתא כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תזבין כתובתה על מנת שאם תתאלמן אבל אם יגרשנה יהא לה כתובה דהתם לא שייך משום חינא ואומר ר"י כיון דבשאר נשים שייך חינא אף על גב דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן ואסור להשהותה בלא כתובה לר"מ וא"ת ואמאי תני הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן לאלמנה אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן לזאת דהא לא מצי לגרשה ואור"י דה"נ כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה:

13 כתובות פתח ↗

לָא תֵּימָא טַעְמֵיהּ דְּרַב כֵּיוָן שֶׁכְּנָסָהּ סְתָם אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, אֶלָּא טַעְמָא דְרַב: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

14 כתובות פתח ↗

כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דִּמְזַלְזְלִי בְּהוּ, תַּקִּינוּ לְהוּ מָאתַן. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא פָּרְשִׁין מִינַּיְיהוּ, דְּאָמְרִי: עַד דְּנָסְבִינַן אַלְמְנַת כֹּהֲנִים — נֵיזִיל נִיסֵּיב בְּתוּלָה בַּת יִשְׂרָאֵל, אַהְדְּרִינְהוּ לְמִלְּתַיְיהוּ. בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים כּוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִשְׁפָּחוֹת הַמְיוּחָסוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אִם רָצוּ לַעֲשׂוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים עוֹשִׂין — עוֹשִׂין. מֵיתִיבִי: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים עוֹשִׂין, כְּגוֹן בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — עוֹשִׂין. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הוּא דְּאִיכָּא צַד כְּהוּנָּה. אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל — לָא! לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא בַּת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא מָצֵי אָמַר לַהּ עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּינָא לִיךְ, אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, דְּמָצֵי אָמַר לַהּ עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּינָא לִיךְ — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים. הִיא אוֹמֶרֶת: מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךָ, וְהָיָה מִקָּחִי מִקָּח טָעוּת — רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ. גְּמָ׳ אִתְּמַר: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ — רַב יְהוּדָה וְרַב הוּנָא אָמְרִי: חַיָּיב, וְרַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי חַיָּיב — בָּרִי וְשֶׁמָּא בָּרִי עָדִיף. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי פָּטוּר — אוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה — דִּשְׁמוּאֵל הִיא. דִּתְנַן: הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: מָה טִיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה? מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, וְכֹהֵן הוּא — רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַאֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַף בָּרִאשׁוֹנָה. מַאי אַף בָּרִאשׁוֹנָה? אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ — אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בָּרִי עָדִיף. לֵימָא רַב יְהוּדָה וְרַב הוּנָא דְּאָמְרִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְרַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: אֲנָא דַּאֲמַרִי, אֲפִילּוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, אֶלָּא דְּאִיכָּא מִגּוֹ. אֲבָל הָכָא, מַאי מִגּוֹ אִיכָּא? אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם אֶלָּא דְּאָמְרִינַן אוֹקְמַהּ אַחֲזָקָה, אֲבָל הָכָא, מַאי חֲזָקָה אִית לֵיהּ לְהַאי? הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא כִּדְקָא מְשַׁנֵּינַן, דְּרַב נַחְמָן הוּא דְּאָמַר כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

15 תוספות פתח ↗

הדר ביה רבא מההיא - אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע וא"ת מנא לן דהדר ביה ממה שאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום נאמר שחזר בו ממה שאמר לא הכיר בה לר"מ מאתים אלא נפרש לא הכיר בה מנה ונוקי ברייתא כרבי מאיר וי"ל כדפי' לעיל בקונטרס דאין זה סברא דאי חשיב מקח טעות לא יהא לה כלום ואי לא חשיב מקח טעות למה לא יהא לה מאתים כיון דמדמה לה לבוגרת דאטו לבוגרת פוחתין לה מכתובתה:

17 תוספות פתח ↗

1 גמרא אמר רב הונא גר קטן וכו. לכאורה קשה מאי קמ"ל הא אמרינן ביבמות דף י' ע"ב תניא רשב"י אומר הגיורת פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וכו'. ורבנן לעבדים ולשפחות. הרי דמצינו גירות דזכות הוא לו בין לר"ש דהוא גירות ממש בין לרבנן עכ"פ גירות לעבדות. ותו דאיתא שם רב הונא רמי כל אשה היודעת איש וכו' מכלל דבטף בין ידעו בין לא ידעו ומאי קושיא הא לרב הונא הכי ס"ל דזכות הוא הואיל ולא טעים טעמיה דאיסורא. א"כ יש לומר דטף שידעו גריעא טפי מגדולים דכיון דטעים טעמיה דאיסורא אין חבין לו שלא בפניו משא"כ בגדולה דמתגיירת מדעתה ושפיר הוצרך קרא לומר כל אשה היודעת איש הרוגו וכ"ש טף שידעו כיון דאי אפשר להתגייר והדר קמ"ל קרא דטף שלא ידעו מגיירין אותם על דעת ב"ד. והא דמשמע הכא בקטן לעולם הוי דינא כאלו לא טעים טעמיה דאיסורא יבואר לקמן בס"ד. מיהו בהא הוי אפשר לומר לפמ"ש התוס' גבי עבד זכות הוא לו לרבנן שנפטר מן השיעבוד. א"כ יש לומר דכיון דבזה שגייר אותם ניצולין מן מיתה ודאי זכות אף לר"מ. מ"מ קשה לפמ"ש התוספות ד"ה מטבילין וכו' ונראה לר"י דהכא נמי דזכין מדרבנן והרי התם דרשו מקראי כנ"ל. ונראה דיש לומר דהא דקאמר התם החיו לכם היינו שיגדלו אותם בין ישראל עד שעת גדלות ואז יגיירו אותם ומ"מ הוא בחזקת שימור לר"ש כיון דיתנהגו בין ישראל במנהג יהדות. והא דמסייע ממתניתין הגיורת והשבויה וכו' משום דלשון נתגיירו משמע גירות גמור. שוב מצאתי בתוס' ר"פ בן סורר שהביאו ראיה מדר"ש דגר קטן הוי מן התורה. ונראה דלא ניחא להו כמ"ש דמדקאמר בקידושין לר"ש דס"ל שנזרעו בתולים בישראל. משמע דבעינן דוקא נתגיירו בקטנותם. וכן משמע מלשון התוס' בר"פ בן סורר שהביאו ראיה מדר"ש דוקא ולא מרבנן דס"ל לעבדים ולשפחות משום דיש לומר שיקיימו אותם עד שיהיו ראוים לגירות ואז יגיירו אותם לעבדים ולשפחות. תו קשיא לי דהא איתא בשבת דף קל"ה ע"ב לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד. הרי דיכולין למולו לשם עבדות מדאורייתא וצ"ל דלשם עבדות שאני. ולפ"ז תמיהני מה שכתב הב"י בי"ד סימן רס"ח דבה"ג פסק דלא כרב הונא ואפ"ה פסק דעבד קטן יכולין לגיירו. ולפמ"ש גמרא מפורשת היא במקנת כסף שנימול לאחד וצ"ל בדוחק הב"י לשיטתו שם שחולק על הטור וס"ל דבה"ג פוסק כרב הונא. אלא דס"ל כפירש"י דרב הונא מיירי במביאתו אמו להתגייר דניחא ליה במה דעביד אמו וכיון דבשבת שם קאמר לקח שפחה וולדה עמה יש לומר דהיינו מרצון אמו. ולכאורה היה נראה דהב"י מפרש דברי בה"ג בעבד קטן שיוכל להטבילו על דעת ב"ד היינו במטבילו לשם שחרור דלא כמ"ש הב"ח שם. וכן משמע מלשונו שכתב דכיון שרשות רבו עליו הרי הוא כגר קטן שמטבילין אותו ע"פ אבותיו. אלא דלפ"ז קשיא לי יותר דהא גמרא מפורשת בגיטין דף י"ב לרבנן דר' מאיר דזכות לעבד שיצא לחירות. וא"כ פשיטא כיון דזכות הוא לו דמטבילין אותו על דעת ב"ד ואין צריך לדעת אבותיו. ולאחר העיון נראה דבטבלה לשם עבדות תליא בפלוגתת רש"י והרי"ף ז"ל בפרק החולץ דף מ"ז דלרש"י ז"ל מודים רשב"א ורבנן שיכול לכוף אפילו עבד גדול להטבילו לשם עבדות אע"פ שלא קבל עליו. ופליגי לענין שיחרור דרשב"א ס"ל דאע"ג שלא קיבל עליו כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור ומותר בה מיד. ולרבנן אינו מטבילה לשם שיחרור אלא א"כ קיבל עליו. א"כ כיון דיכול לכוף עבד גדול בע"כ כ"ש דיכול לטבול עבד קטן כיון דלא בעינן דעתו. ולפ"ז נראה דמתורץ נמי קושיות תוס' בר"פ בן סורר כנ"ל מר"ש דקאמר החיו לכם לנשים דיש לומר דס"ל כרשב"א ולא גרע מיפת תואר גדולה דכופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור כ"ש בקטנה. א"כ יש לומר דהחיו לכם לנשים היינו נמי כה"ג וכ"ש דמתורץ בזה מה שהקשינו לעיל דמאי קמ"ל רב הונא דזכות הוא לו הא מוכח מדר"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאפילו אי ס"ל כרבנן דרשב"א דאינו יכול לחזור ולטבול בע"כ לשם שיחרור מ"מ כיון דיכול להטבילו לשם עבדות בע"כ מן התורה א"כ יש לומר דשיחרור ודאי זכות הוא לו כרבנן דר' מאיר דזכות הוא לעבד וכו' כמ"ש התוס' ד"ה מהו דתימא ואף לשיטת הרי"ף שם דפליגי רשב"א ורבנן גם כן בטובל לשם עבדות מ"מ יש לומר דר"ש ס"ל כרשב"א דיכול להטביל אפילו גדול בע"כ. ולפ"ז אין ראיה נמי מברייתא דשבת דלקח שפחה וולדה עמה דיש לומר דאתיא כרשב"א דיכול לכוף אפילו עבד גדול אבל קטן יש לומר דאינו זכות כשמטבילו לשם עבדות ושפיר הוצרך הב"י לפרש דברי בה"ג משום דרשות רבו ראשון עליו הוי כמטבילו ע"פ אבותיו. ואין להקשות לפ"ז הא דקאמר לימא מסייע ליה וכו' והדר פריך על רב יוסף דאמר שיכולין למחות ממתניתין ומריש פרק אלו נערות ולא משני דמיירי בכה"ג שקנה אותה מנכרי וטבלה לשם עבדות וחזר וטבלה לשם גירות דזה מהני אפילו בע"כ לרש"י ז"ל אליבא דכ"ע ולהרי"ף לרשב"א ואין יכולים למחות לחזור לגיותם יש לומר דכיון דנקיט במתניתין הגיורת ושפחה שנתגיירו או שנשתחררו משמע דהגיורת לאו ע"י שיחרור כנ"ל דא"כ היינו שפחה. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד מזה בדברי התוס'. ודוק:

2 שם מטבילין אותו וכו' בספר פני יהושע דיקדק דאמאי לא נקיט מילה דהוי רבותא טפי דאית ליה צערא. ולענ"ד נראה דבאמת מילה לא פסיקא ליה דהוי זכות לו משום צערא אלא דלא נ"מ דכיון דקי"ל בגר דמילא ואח"כ טבילה א"כ אפילו הוי המילה חוב לא יהא אלא שנימול בגויות שלא לשם יהדות. ואף דקי"ל צריך להטיף דם ברית יש לומר דהכא שאני שנימול לשם מצוה ואפילו נימא דאפילו בגדול שנימול בע"כ לשם מצוה ואח"כ נתגייר ג"כ צריך להטיף דם ברית מ"מ כיון שנימול כבר זכות הוא לו הטפת דם ברית בשעת המילה דליכא ביה צערא כולי האי ושפיר הוי גר. וכן נראה דמן הראיות שכתבו התוס' מהך דר"ש ומשעת מתן תורה שהיה בהן כמה יונקי שדים. מכלם אין ראיה למילה שהרי כבר נמולים במצרים כדכתיב כי מולים העם וגו' דכבר קיבל מצוה זו אברהם לו ולזרעו אחריו. וק"ל:

3 תוס ד"ה מטבילין וכו' משכחת לגר קטן מן התורה במעוברת וכו' לכאורה קשה דאכתי למ"ד עובר לאו ירך אמו דאמר ביבמות דף ע"ח דטבילה דידיה על ידי אמו כיון דהוי רבותא לא הוי חציצה ואמאי הא מן התורה אין זכות לעובר וזה קשה אפילו לפמ"ש התוס' בסוף דבריהם ובפרק בן סורר דיש זכות לקטן מ"מ הא קי"ל המזכה לעובר לא קנה ורב הונא גופא ס"ל בבבא בתרא דף קמ"ב המזכה לעובר אף לכשתלד לא קנה וכיון דאמרינן לקמן דף מ"ד ובכמה דוכתי דילפינן מקראי לענין הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ש"מ דיש זכות לעובר מן התורה. ואין לתמוה הא דקאמר בנה אין צריך טבילה הא בעינן מילה ואחר כך טבילה. זה אינו כיון דלאו בר מילה הוא בשעת עיבור הוי ליה כגר שנחתך ערלתו דלא בעינן מילה ודי בטבילה לחוד ותו קשה לפמ"ש הרא"ש בפרק החולץ והתוס' ר"פ בן סורר ראיה מכמה יונקי שדים שהיו בשעת מתן תורה וס"ל לדוחק שהוצרכו לגייר אח"כ אכתי קשה דמסתמא היו בהן כמה מעוברות ולמ"ד עובר לאו ירך אמו האיך נתגיירו בשעת מתן תורה. ויותר קשה על ר' יוחנן דס"ל ביבמות דף ע"ח דעובר לאו ירך אמו הוא. וס"ל נמי בב"ב דף קמ"ב ע"ב המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו וכו' ומשמע שם להדיא אפילו לכשתלד לא קנה. ותו קשה לר' יוחנן דאמר בגיטין דף כ"ג ע"ב אם היתה עוברה זכתה לו הא ר' יוחנן ס"ל המזכה לעובר לא קנה וכן מצאתי קושיא זו בלחם משנה פ"ז מהלכות עבדים. מיהו זה יש לדחות דיש לומר דהתם משמיה דרבי קאמר וכן צ"ל למסקנא שם דקסבר רבי עובר ירך אמו ולר' יוחנן לא ס"ל הכי. מיהו קושיא ראשונה קשה דאיך משכחת לר"י הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואיך נתגיירו העוברות בשעת מתן תורה. וכן קשה להלכתא לפמ"ש הראב"ד וכן פירש הכסף משנה דברי הרמב"ם שם דקי"ל עובר לאו ירך אמו וקי"ל המזכה לעובר לא קנה כדאיתא בח"מ סימן ר"י. ומכל הלין קושין היה נראה דמוכרחים דברי התוס' דריש פרק סורר דזכות דגירות שאני שזוכה בעצמו ע"ש. ולפ"ז הוי אפשר לדחוקי דגם בעובר כן:

4 אמנם אחר העיון נלענ"ד ליישב עפ"י מ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג ד"ה וידים וכו' וה"ה דה"מ לשנויי שאני קונמות וכו' ומבואר מדבריהם דקונמות הואיל וקדושת הגוף הוא מפקיעין מידי שעבוד ה"נ חל על דבר שלא בא לעולם כמו שהארכנו בזה לקמן דף נ"ט בס"ד ובספר פני יהושע שם בקידושין הביא ראיה לדבריהם מדמשמע בכל הש"ס דיכול להקדיש עובר במעי אמו קדושת הגוף אע"ג דלא בא לעולם. א"כ כיון דאמר שם דשיחרור נמי מפקיע מידי שיעבוד ה"נ חל על דבר שלא בא לעולם וכיון דהטעם דהמזכה לעובר לא קנה הוא מטעם דבר שלא בא לעולם. א"כ יש לומר בגירות ושיחרור דהוא קדושת הגוף מהני אפילו בעובר אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם דלא גרע ממקדיש עובר במעי בהמה דחל עליו הקדושה מיד כדאיתא ר"פ כיצד מערימין על הבכור וע"כ צ"ל דקדוש מיד במעי אמו דאל"ה איך מפקיע קדושת הבכורה אפילו בא ביחד הא קאמר שם דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וחל קדושת הבכורה א"כ ה"נ חל הגירות מיד ולכך מועיל הטבילה במעי אמו וכ"ש שמועיל בקטן דכבר בא לעולם וחל הגירות מיד והא דיכול למחות היינו משום קבלת מצות כמ"ש התוס' בר"פ בן סורר שם. ואין להקשות דהא אמרינן בתמורה דף ח' דבר פדא מוקי הא דכיצד מערימין על הבכור בקדושת דמים א"כ ה"ל דבר שבא לעולם דהא קדושת דמים אין מפקיעין מידי שעבוד נ"ל דלק"מ דהא במכירה ודאי דקי"ל דלא מהני בדבר שלא בא לעולם ואפ"ה מצינו מכירה בעובר כדאיתא במציעא דף ק' המחליף וכו' זה אומר משלקחה ילדה הרי דקונה עובר אף שלא בא לעולם. ודוחק לומר דקונה אגב מכירת הפרה דהא קי"ל בקני את וחמור דקנה מחצה. א"כ הוא הדין בדבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם כדאיתא בח"מ סימן ר"ג וסימן ר"ט ולמה קנה את העובר. ע"כ היה נלענ"ד דכל ענין שאמרו בעובר דהוי דבר שלא בא לעולם היינו דוקא לענין קדושת הגוף דלא חזי עד שבא לעולם. אבל לענין מכירה וקדושת דמים כיון דחזי העובר לאכילה במעי אמו אם ישחוט את הפרה ואפילו בטריפה וטמאה חזי לנכרים בר דמים הוא ושייך בו מכירה וקדושת דמים במעי אמו. אך בטוש"ע י"ד סימן ש"כ ס"ו ובח"מ סימן ר"ט איתא דאינו יכול למכור עובר שבמעי פרה והוא מדברי התוס' בבכורות אלא אם מוכר פרה לעוברה. וכן כתב בתרומת הדשן סימן ר"ע דאי אפשר למכור העובר אלא במוכר פרה לעובר. ואור זרוע שכתב דמהני מכירת העובר ס"ל כרשב"ם דמהני בדבר שלא בא לעולם לכשתלד ע"ש. והוא תמוה דלכשתלד כבר קדמו קדושת בכורה ואפילו ביחד אמרינן בתמורה דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וחל קדושת בכורה. ודוק:

5 ונלע"ד פשוט דס"ל לאור זרוע דמכירה וכיוצא בו שיכול לאכול העובר לא שייך ביה כלל דבר שלא בא לעולם ודברי תוס' לא הבנתי. ותו מ"ש למכור פרה לעוברה לא הבנתי דלמ"ד עובר לאו ירך אמו והוא כבר נגמר במעי אמו איך שייך שימכור פרה לעוברה דזה שייך באילן לפירות שיוצא אח"כ מגופו. וכן למכור את הפרה לולדות שנתעברה אח"כ. אבל זה העובר כבר נגמר ובריה בפני עצמו למ"ד עובר לאו ירך אמו ואיך שייך שימכור פרה לעוברה וכן קשה בש"ע ח"מ סימן ר"ט שכתב ג"כ בעובר שימכור פרה לעוברה. מיהו בזה אפשר לומר דכשהוא מוכר העובר באופן שלא ישחוט האם ויהיה בתוכה עד שיולד ונהי דמהני בעובר שראוי לאכילה כמו שהוא השתא מ"מ מה שיגדל אחר כך ס"ל דלא דמי לפירי לאחר חנטה דהפרי מעצמו גדל אבל זה גדולו מן הבהמה ואי אפשר למכור זה החלק שגדל אח"כ אלא א"כ ימכור פרה לעוברה ויועיל לזה החלק שגדל אח"כ ג"כ. אך בדברי תוס' וש"ע י"ד שם שכתבו כן לענין הפקעת קדושת בכור אי אפשר לפרש כן דכיון שיש לנכרי חלק בו בזה שגדל כבר פטור מן הבכורה וצ"ל דס"ל לתוס' דכיון שמוכר באופן שיהיה בתוך אמו עד שיולד לא שייך בו מכירה כלל. וכמו שכתב הסמ"ע בסימן ר"י הואיל והוא מכוסה. וקשה מהא דחל עליו קדושת דמים לבר פדא וצריך לחלק משום דס"ל עובר ירך אמו והרי הוא כמקדיש לדמים אחד מרגליים. ובאמת איכא פלוגתא בהא נמי דלר' יוחנן א"א להקדישו קדושת דמים כיון דס"ל עובר לאו ירך אמו. מ"מ דעת הא"ז נראה כמ"ש דמסוגיא דשם לא משמע הכי דאיכא פלוגתא אחריתא לבר פדא ור' יוחנן ודברי תרומת הדשן צע"ג ואין להקשות על דברינו דהא אמרינן בקידושין שם דרבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל מדקאמר בלוקח עבד על מנת לשחררו וכו'. ולפמ"ש דילמא שיחרור שאני יש לומר דבאמת המ"ל הכי כמ"ש התוס' אליבא דר"ע. ועוד כתבנו בזה ישוב נכון לקמן דף נ"ט. ועיין בחידושינו לקידושין דף ס"ב שהארכנו בזה בישוב דעת הרמב"ם דיוכל האב לקדש מה שתלד אשתו מטעם הנ"ל. ודוק:

6 שם הני מילי גדול וכו'. לכאורה צ"ע דהא קי"ל דקטנה שיודעת טעם ביאה היא כגדולה לענין יחוד וכיוצא בו. ואיך פסיק ותני דקטן לא טעים טעמיה דאיסורא ואם באמת מיירי דוקא בקטן דלא טעים טעמיה דאיסורא הוי ליה לפרש. ונראה דקטן שהגיע לכלל שנים שיכול להיות זוכה בעצמו בזה בודאי מהני דעתו כשרוצה אלא דרב הונא קאמר דאפילו קטן שלא הגיע לכלל דעת לזכות בעצמו הב"ד מזכין לו ואז בודאי אינו יודע טעם ביאה כדמשמע בגיטין דף ס"ה ע"ש ועיין בחידושינו בגיטין שם דמזה הטעם שאין יודעת טעם ביאה אינה מתקדשת למיאון שהוא בזמן שיכול להיות זוכה בעצמו וק"ל:

7 תוס' ד"ה אבל קטן וכו' אי נמי איירי אפילו בעבד קטן וכו'. משמע מדבריהם דלא קיבל ר"מ דברי רבנן שם ועיין מ"ש הטעם בחידושינו בגיטין בס"ד ומדבריהם אלו משמע דליתא לסברת ב"י שכתב בסימן רס"ח דעבד קטן הואיל ורשות רבו עליו הויה ליה כגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו מה דעביד אבהון. וה"נ ניחא ליה מה דעביד רבו דא"כ כי היכי דקאמר הכא דלא מסייע לרב הונא דאפילו נימא דחוב הוא לו משום דניחא ליה בהפקירא אפ"ה ניחא ליה במה דעביד אביו. ה"נ בעבד כהן קטן לר"מ אע"ג דחוב הוא לו נימא דניחא ליה במה דעביד רבו. ודוחק לחלק בין חוב זה דתרומה לשאר חוב. ואין לומר כיון דהקטן יכול למחות אח"כ א"כ שפיר קאמר דיכול האדון לחזור דאמרינן נמי דניחא ליה נמי בחזרה דרבו והוי ליה כמחאה דקטן עצמו זה אינו דא"כ נימא נמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דיכול אבהון לחזור אחר כך מטעם זה וזה לא מצינו. ונראה דהטעם בזה משום דהמחאה צריך להיות בגדלות דוקא כדקאמר הגדילו יכולים למחות וכמ"ש הריטב"א אבל כבר כתבנו דאין דברי הב"י מוכרחים. ופרשנו לעיל דברי בה"ג דס"ל דיוכל להטביל לעבד קטן לשחרור משום דקיימא לן כרבנן דר"מ דזכות הוא לו ודוק:

8 שם אמר רב יוסף אם הגדילו וכו'. פירש"י אפילו עם אבהון וכו' נראה דהוכרח לומר כן דאל"כ לא מקשי אביי ורבא כלום והטעם הוא כיון דאין הזכות הוא אלא ע"י ב"ד או על ידי אבהון יכולין למחות אח"כ. אך לפמ"ש לעיל דקטן שהגיע לכלל שנים שיכול לזכות בעצמו אין צריך לזכות ב"ד ומטבילין אותו מדעתו אפילו טעים טעמיה דאיסורא יש להסתפק אם גם בזה יוכל למחות כיון דמרצונו זכה בעצמו יש לומר דהוי ליה כמו שנתנו לו מתנה וזכה בה שאין יכול לחזור משהגדיל ואף דקאמר כיון שהגדילה שעה אחת וכו' משמע דכשהגיע גדלות גמור אז יכולה למחות אפילו ראינו שנהגה מנהג יהדות לאחר שהגיעה לעונת הפעוטות. היינו משום שעיקר הגירות היה בקטנות גמור על דעת ב"ד. אבל כשהגירות הוא לאחר שהגיע לכלל שנים דיכול לזכות בעצמו תו לא יוכל לחזור בו. מיהו מסתימת הפוסקים משמע דלעולם יוכל לחזור בו. ונראה דמוכח מהא דמקשי אביי מגיורת פחותה מבת ג' שנים דכתובתה מאתים ואי ס"ד הגדילו וכו' והא קי"ל דאין מתקדשת למיאון עד שהגיעה לכלל שנים שיוכל לזכות בעצמה כמימרא דרבא בגיטין דף ס"ה ואמרינן ביבמות דף מ"ה ע"ב מי לא טבלה לנדתה. והכי קי"ל בי"ד סימן רס"ח דטבילה לנדתה הוי ליה גירות וכיון דאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים בין גדולה בין קטנה וא"כ מסתמא טבלה לנדתה כשהגיעה לכלל שנים שיכולה לזכות בעצמה דהיינו קודם הנשואין והוי ליה טבילה זה כטבילת עיקר גירות ואפ"ה מקשי דתחזור בה ואזלא ואכלה בגיותה. ודוחק לומר דאביי לית ליה הנך מימרא דרבא דהלכות פסוקות הן ותו דמאי מקשי רבא מ"ט לא אמר כאביי אלא ודאי לא שנא. ודוק:

9 שם יהבינן לה כתובה וכו' משמע דהוי סבר דיהבינן לה בקטנותה. וקשה דהא ע"כ גיורת קטנה שנשאת היינו דמתקדשת למיאון ורב ס"ל לקמן דף ק' ע"ב דאפילו קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וקשה ממתניתין וצ"ל דגם המקשה ידע דמיירי בגדלות אלא שלא נהגה מנהג יהדות כמ"ש תוס' לקמן בד"ה לכי גדלה וק"ל:

10 שם כתובה היינו טעמא וכו'. אע"ג דהאי טעמא לא שייך בנתאלמנה כמ"ש התוס' לקמן דף מ' ע"ב. ואפילו בגרושה ראוי להיות כתובתה מנה דתו לא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו באלמנה. וצ"ל כיון דכבר הוצרכו לתקן כתובה לא חלקו משאר נשים. וכה"ג כתבו התוס' דף מ' ע"ב ע"ש:

11 תוס' ד"ה ושמואל וכו' בלא השיר בתולים וכו'. לכאורה קשה דא"כ משמע דאם בא עליה גדול ולא השיר בתולים אפ"ה כתובתה מנה ולא משמע כן מדברי התוס' לקמן דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי וכו' דאם בא עליה שלא כדרכה יש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס וכו' הרי דמדמו כתובה לקנס. א"כ הוא הדין בהעראה דהא כתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בשם הירושלמי דאם הערו בה עשרה בני אדם יש לה קנס א"כ הוא הדין לענין כתובה דכל זמן שלא אבידה בתוליה כתובתה מאתים. ואין לחלק דמ"ש התוס' לקמן דדמי כתובה לקנס היינו למ"ד כתובה דאורייתא. אבל למ"ד כתובה דרבנן יש לומר דכיון דאתעביד בה מעשה יש לה דין אלמנה דהא מתניתין ר"מ היא דס"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה קתני קטן דוקא ואי בלא השיר בתולים מאי איריא קטן אפילו גדול נמי וכן משמע מדברי רש"י ומדברי הרמב"ם דאפילו בהשרת בתולים מיירי. מיהו מצאתי בירושלמי דמקשה קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרים. ומשני שאין בו כח ליגע בסימנים משמע דאיירי בלא השרת בתולים כדקאמר שאין בו כח וכו' וכן משמע קצת לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ד"ה ואבע"א דלא אמרינן ספק מ"ע מדלא טענה הכי דאין גנאי בכך ואי ס"ד דאיכא בביאת בן ט' השרת בתולים אכתי איכא ספק שמא נבעלה לפחות מבן ט'. ויש ליישב שיטת הרמב"ם דלעולם מיירי בהשרת בתולים ומה שהקשו התוס' דבהשיר למה היא פחותה ממ"ע יש לומר דס"ל לשמואל כיון דפסיקא ליה דאין מ"ע בבשר וכמו שאמר בירושלמי דאין בו כח ליגע בסימנים. ע"כ תלינן הדם או בדם נדה או בדם הצדדים כמו שכתב הרמב"ם במצא פתח פתוח אעפ"י שמצא דם תלינן בדם נדה או בדם צדדים. ונלע"ד דאפשר לומר דהתוס' ז"ל לא ניחא להו לפרש לשמואל לתלות בדם נדה דלא שכיחא בלא שעת וסתה. וכמו שבאמת לא פרשו כן לעיל דף ט' גבי פתח פתוח שמצא דם ועיין ב"ש ריש סימן ס"ח. ותו דמתניתין ר"מ היא דס"ל בר"פ התינוקת דאין מראה דם נדה ודם בתולים שוין ע"ש. ונלענ"ד בכוונת דברי התוס' דמפרשי דפליגי בסתם בידוע לנו שקטן בא על הגדולה ואין ידוע אם השיר בתולים ס"ל לשמואל דמן הסתם אין בו כח ליגע בסימנים ומסתמא לא השיר בתולים ובחזקת בתולה היא וכתובה מאתים. וממילא דיכול לטעון אחר כך טענת בתולים. ומ"ש התוס' בלא השיר בתולים. היינו באין ידוע לנו שהשיר בתולים. ולפ"ז יש לומר דגם דעת רש"י ורמב"ם שכתבו סתם דעתם כן. דאי כמ"ש לעיל דפליגי בידוע שהשיר בתולים. א"כ מאי מקשה ממתניתין על רב דילמא מתניתין בסתם מיירי. ודוחק לומר משום דנקט דומיא דקטנה ודוק:

12 מיהו אכתי קשה לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דטעמא דמתניתין דניסת בד' משום אשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים דאכתי איכא ס"ס לרב דס"ל דבקטן פחות מבן ט' איכא נמי השרת בתולים. א"כ איכא לספוקי נמי שמא נבעלה לקטן. ומה שאינה טוענת כן משום דגנאי הוא לה. וצ"ל דכל ביאת קטן פחות מבן ט' היא מלתא דלא שכיחא ואין להכניסו בס"ס. וק"ל:

13 שם בגמרא אמר רמי בר חמא וכו'. אבל לא הכיר בה וכו' משמע דגיטא ודאי בעיא כדאמרינן לקמן דף ע"ג בקידשה על תנאי ובעל ד"ה צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וממילא בארוסה אפילו גיטא לא בעיא ועיין לקמן דף ע"ב תוס' ד"ה על מנת וכו' דכתבו דאפילו הכי צריכה גט מדבריהם. מיהו הא קשיא לי דמאי מקשה ממתניתין דהיא אומרת מ"ע אני ורבא אוקמה כר"מ והוצרך לומר דלדידיה לאו מקח טעות היא הא כיון דס"ל לר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הוי בעילת זנות א"כ יש לומר דדוקא בבעל ס"ל לר"מ דכתובתה מאתים משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וע"כ מתחייב עצמו בכתובה. אבל בלא בעל יש לומר גם לר"מ דמקח טעות הוא ולית לה כתובה אף שכתב הר"ן לקמן דף ע"ג היכא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אפ"ה לית לה כתובה. משום דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. מ"מ הא האי דביאה אירוסין עושה היא בעיא דלא איפשטא בריש קידושין דף י' וגם הא דארוסה לית לה כתובה היא בעיא דלא איפשטא לקמן דף פ"ט ע"ב וא"כ מנ"ל להקשות. ואין לומר דא"כ אף אם דרוסת איש היא נמי נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתחייב בכתובה מנה. דזה אינו דמ"מ כיון דמוקי מתניתין כר"מ שפיר טענתייהו במאתים ומנה ויכילנא לשנוי ולפרש באמת כן דטעמא דר"מ בלא הכיר בה הוא מטעם זה עצמו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא דבלשון רש"י ותוספות ז"ל מפרש דאינו מקח טעות לר"מ כלל דמדמי ליה לבוגרת. ונראה ליישב דלא ניחא ליה לאוקמי כר"מ ומטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הפוחת וכו' דא"כ במתניתין דמשארסתני נאנסתי דתני והיה מקחי מקח טעות וס"ל לרבא דמקח טעות לגמרי משמע כדקאמר בסמוך. א"כ ה"נ נימא דמטעם כל הפוחת וכו' מתחייב במנה ודוחק לאוקמי רישא דמשארסתני נאנסתי כרבנן וסיפא דמ"ע כר"מ. ובלימוד הישיבה אמרתי לחדד את התלמידים דיש לתרץ קושיא הנ"ל עפ"י מ"ש הב"ש בסימן קמ"ח ס"ק ד' דכל היכא דאיכא איסורא בביאה לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דבלא זה איסורא איכא. א"כ יש לומר באשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דאיכא איסורא דקי"ל דנאסרת עליו:

14 והנה כתבנו לקמן בדף י"ב ע"ב דלמ"ד דטענתייהו במאתים ומנה הא דלא אמרינן דהוי ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דקי"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היינו משום דאין כאן מקום שבועה כמ"ש הרמב"ם גבי טוען פתח פתוח מצאתי דאלימא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה להאמינו בלא שבועה. והתוס' כתבו לעיל דף י' ד"ה חזקה דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. לא שייך חזקה זו אלא באשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים דנאסרת עליו. א"כ תו ליכא למימר הכא דמטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מחייב עצמו במנה או מאתים כיון דנצטרך לומר דמיירי במקום שנאסרת עליו דאיכא חזקה דאין אדם טורח ובמקום איסור לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הב"ש כנ"ל. אלא דיש לפקפק על זה דנהי במקום דודאי אסורה לו לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מ"מ הכא יש לומר אע"ג דאסורה לו מספק מ"מ דעתו בשעת ביאה דאם היא מ"ע או לא נבעלה תחתיו לא תהיה בעילתו בעילת זנות ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. ודוק: ועיין בסמוך:

15 תוס' ד"ה הדר ביה רבא מהאי וכו' אבל מהא לא בעי למימר וכו'. כבר תמהו מהרש"ל ומהרש"א ונדחקו לפרש בדרכים רחוקים וכ"כ בספר פני יהושע דע"כ היה להתוס' איזה ישוב להעמיד הדר ביה רבא מהא דקאמר זינתה מעיקרא ולא כלום אלא שלא רצו להאריך. ואף אני אענה חלקי דבאמת הוי מצי למימר דהא דקאמר בברייתא דנמצאת מ"ע יש לה כתובה מנה הוא משום דהתם במוציא שם רע מיירי בנבעלה דאין דאם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל בלא נבעלה יש לומר דהוי ליה מקח טעות. או אפילו נבעלה לרבנן דר' מאיר דלית להו כל הפוחת וכו' אלא דא"כ קשה דהא ר"מ ס"ל במ"ע כתובתה מאתים וכיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יהיה כתובתה מאתים. ותו דלמה הוצרך להגיה הברייתא אדרבא הרי אפילו זינתה מעיקרא יש לה ע"כ כתובה מנה ועל זה שפיר כתבו דבאמת הוי מצי למימר דהדר ביה רבא מהא ולעולם במ"ע מקח טעות הוא לרבנן ומתניתין דמ"ע ר' מאיר היא כדקאמר רבא לעיל דלר"מ אפילו לא הכיר בה מאתים ובאמת טעמא דר"מ הוא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש לעיל והכא בברייתא בזינתה מעיקרא דיש לה כתובה מנה אתיא כר' מאיר ומשום כל הפוחת וכו'. ועל זה תירצו משום דמקח טעות לגמרי משמע וכיון דמתניתין דמ"ע ע"כ נצטרך לומר דר"מ היא א"כ למה ברישא מקח טעות לגמרי ושפיר הוצרך לומר הדר ביה רבא מההיא וכולה מתניתין רבנן היא. א"נ אפילו ר"מ כמ"ש הר"ן משום דביאה ארוסין עושה וארוסה לית לה כתובה:

16 ובזה אתי שפיר דלמאי דמותיב ר' נחמן לרב ששת לא מתרץ הברייתא כדקאמר רבא בתר הכי ואלא קשה הך. ולפמ"ש יש לומר דלר"נ באמת מתרצא הברייתא דאתיא כר' מאיר וארוסה יש לה כתובה. ומתניתין דמשארסתני נאנסתי אתיא כרבנן דל"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא דרבא ס"ל כיון דע"כ מתניתין כרבנן וקתני בסיפא דמ"ע אני דנמצאת מ"ע כתובתה מנה אף לרבנן יותר יש לאוקמי ברייתא דמוציא שם רע דנמצאת מ"ע אלא דהוי מצי למימר דהדר ביה מהא דמקח טעות לגמרי משמע ואיכא לאוקמי מתניתין כר"מ אלא דלא ניחא להש"ס כיון דבאמת משמעות מקח טעות הוא לגמרי כנ"ל. ודוק:

17 עוד נראה לפרש דברי התוס' כנ"ל והוא דיש ליישב מה שדקדקנו בסמוך דבתר דמתיב ר' נחמן לרב ששת ממתניתין איך מפרש הברייתא דמוציא שם רע. ונראה דיש לומר לפמ"ש הפוסקים דאף דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מ"מ אין לה כתובה. ולא תיקנו חז"ל בזה כתובה. ואם רוצה יכול לגרשה מיד בלא כתובה. משום שלא תיקנו בזה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דהטעתו ועשתה שלא כהוגן וממילא כשנתאלמנה מיד ג"כ אין לה כתובה מהאי טעמא כמ"ש הפוסקים באה"ע סימן קט"ז. אבל במוציא שם רע יש לומר דשאני דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. ולפי דעת הרמב"ם ז"ל שיבואר בס"ד לקמן דף מ"ו עיקר קרא בהכי מיירי שהוזמו עידי הבעל אבל לא נמצאו בתולים כמו שיבואר שם בס"ד באריכות וכמו שאמרו חז"ל ופרשו השמלה היינו שמבררין הדברים כשמלה. וא"כ נראה דלענין כתובה אח"כ תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה לענין אונס לקמן דף ל"ט ע"ב דלרבנן כיון דלא מצי מגרש לה ולא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אין לה כתובה. אבל לר' יוסי בר' יהודה דס"ל גבי אונס יש לה כתובה משום דמצער לה עד דאמרה היא לא בעינא וכן באלמנה כמ"ש התוס שם ה"נ במוציא שם רע שלא היה בתולים מהאי טעמא יש לה כתובה אפילו אם היא מרוצה להתגרש. ואפשר לומר דאף לרבנן יש לה כתובה דהא כתבו התוס' שם דהוצרכו באנוסה לטעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דאין לנו לשנותה משאר נשים אלא משום דיצא כסף קנסה בכתובתה. אבל במוציא שם רע דלא שייך זה דדוקא באונס נתן לה מהר הבתולים משא"כ קנס דמוציא שם רע משום שהוציא שם רע הוא א"כ יש לומר דאף רבנן מודים. ועכ"פ איכא לאוקמי ברייתא כר' יוסי בר' יהודה וא"כ יש לומר דאין חילוק דגם כשהיתה מרוצה להתגרש מיד או שנתאלמנה מיד כיון שצריכה גט עכ"פ יש לה נמי כתובה לר' יוסי בר' יהודה דאל"כ מצער לה מיד עד דאמרה לא בעינא ומצוה מן התורה שיקיימנה ולרבנן נמי יש לומר שלא לשנות משאר נשים א"כ שפיר ר' נחמן מצי לשנוי הכי. אבל רבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע והיינו דאין קידושין כלל וצריך לקדש מחדש וכמ"ש סוף סימן ס"ח מדברי התוס' לעיל דף י' ע"א וא"כ כיון שלא היתה מקודשת כלל אפילו נימא דאפ"ה צריך ליקח אותה לאשה מציווי הכתוב ולו תהיה לאשה כמ"ש לקמן דף מ"ו מ"מ לא שייך לומר דאין לשנותה משאר נשים ואפילו לר' יוסי בר' יהודה לא שייך לתקן כתובה אם היא מרוצה שלא להנשא אליו כלל שפיר מקשי ואלא קשיא הך. והשתא שפיר קאמר התוס' דאיכא למימר דהדר מהא ומפרש כמו רב נחמן. על זה תירצו התוס' דמקח טעות לגמרי משמע דאין צריך גט כלל. וזה נראה לענ"ד יותר נכון. ודוק:

3 יבמות פתח ↗

טַעְמָא דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ״, הָא בְּעָלְמָא — בָּתַר אֲבוּהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: גּוֹיָה מְעוּבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירָה — בְּנָהּ אֵין צָרִיךְ טְבִילָה, אַמַּאי אֵין צָרִיךְ טְבִילָה?

3 בבא בתרא פתח ↗

דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר – לֹא קָנָה. לִכְשֶׁתֵּלֵד – קָנָה. וְרַב הוּנָא אָמַר: אַף לִכְשֶׁתֵּלֵד – לֹא קָנָה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה קָנָה.

7 תוספות על כתובות פתח ↗

11 תוספות על סנהדרין פתח ↗

ממונא לא משלם עד גמר ביאה - פי' בקונטרס שהוא מוציא בתוליה וקשה דבלא השרת בתולים נמי משלם קנס כדאמר בפ"ק דקדושין דף ט: באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ואמרינן מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ובפרק הבא על יבמתו יבמות דף נט. ושם מוקמינן ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול בבא עליה שלא כדרכה אלא הכא היינו טעמא דלא משלם אתחילת ביאה משום דקם ליה בדרבה מיניה הלכך לא משלם הכא עד גמר ביאה אבל בעלמא משלם קנס משעת העראה וי"מ דלא אתרבאי העראה כגמר ביאה אלא לענין עריות וחייבי לאוין ועשה ויבמה ואשה לבעלה בפ' הבא על יבמתו יבמות ד' נה. אבל לענין קנס לא איתרבאי וא"ת על כרחיך למ"ד העראה זו הכנסת העטרה אי אהעראה לא מיחייב הא בגמר ביאה לאו בתולה היא הא לאו פירכא היא דאהכי חייב רחמנא תדע מדלא ילפינן העראה מנערה המאורסה דאי אהעראה פטור בגמר ביאה היכי מחייב הא לאו בתולה היא אלא בהכי חייב רחמנא ומיהו בירושלמי דכתובות משמע דאהעראה משלם קנס דאמרינן הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולהו משלמין קנס:

13 קידושין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בִּיאָה נִשּׂוּאִין עוֹשָׂה, אוֹ אֵירוּסִין עוֹשָׂה? נָפְקָא מִינַּהּ – לְיוֹרְשָׁהּ,

15 תוספות על כתובות פתח ↗

17 תוספות על כתובות פתח ↗

חזקה אין אדם טורח כו' - תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ"ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן:

« הפלאה על כתובות י׳ ע״ב הפלאה על כתובות י״ב ע״א »